חותמים
למען חברה צודקת

חוברת מאמרים
בנושא שמיטת כספים ופרוזבול

מהו פרוזבול?

בסיום שנת השמיטה מצווה על כל אדם לעזוב ("לשמוט") את הכספים שאחרים חייבים לו ולא לתבוע אותם. מצווה זו נוהגת כיום, לרוב הדעות, מדרבנן. הלל הזקן, שראה שהעם נמנעים מלהלוות מחמת החשש משמיטת כספים, התקין "פרוזבול", שטר הגורם לכך שהחובות לא יישמטו. באמצעות שטר הפרוזבול, החובות נמסרים לבית דין והוא אשר גובה אותם. התורה אסרה על אנשים פרטיים לגבות חוב, ואילו על בית הדין לא מוטל איסור זה.

ההרשמה באתר צהר היא לצורך מינוי שליח. מי שנרשם באתר ממנה שליח שיכתוב בשמו את הפרוזבול בערב ראש השנה בפני עדים המוסרים את הפרוזבול לבית הדין.

* אין צורך לחתום על שטר הפרוזבול, די במינוי שליח.

  • בפרשת ראה נאמר: “מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (דברים טו, א–ב). מצווה מן התורה על כל אדם לוותר על החובות שמועד פירעונם חל לפני סוף שנת השמיטה ו“לשמוט“ אותם. בזמן הזה, כשאין היובל נוהג, שמיטת כספים נוהגת מדרבנן בלבד (שו“ע, חו“מ, סז, א).
  • הלל הזקן ראה שהעם נמנעו מלהלוות בסמוך לשנת השמיטה, ומשום כך תיקן את כתיבת הפרוזבול שגורמת לכך שהחובות לא יישמטו (גיטין לו ע“א). מהות הפרוזבול היא מסירת החובות לרשות בית דין שבגינה מצוות השמיטה לא חלה עליהם (משום שדווקא חובות של אנשים פרטיים נשמטים, ולא חובות השייכים לבית דין).
  • הפוסקים דנו בשאלה אם השמיטה חלה גם על פיקדונות בבנק ועל הלוואות מהבנק (שו“ת יביע אומר, חלק י, חו“מ, סימן ג, טז). למעשה, נכון היום שכל אחד, גם הבנקים וגם הלקוחות, יכתבו פרוזבול.
  • הפוסקים נחלקו בפני איזה “בית דין“ יש למסור את החובות: לדעת השו“ע יש צורך ב“בית דין חשוב, דהיינו שלושה בקיאים בדין ובעניין פרוזבול ויודעים עניין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר“; ואילו לדעת הרמ“א די בכל שלושה אנשים (שו“ע ורמ“א, חו“מ, סז, יח).
  • לדעת רוב הפוסקים (שו“ע ורמ“א, חו“מ, סז, כ) אין צורך בכתיבה בפני בית הדין עצמו, ודי בכתיבה בפני עדים המעידים על מסירת החוב לבית הדין. אף כי יש שחלקו על כך (תומים, שם, ס“ק כא), נהגו להקל בזה.
  • למעשה, יש שנהגו לכתוב פרוזבול בפני שלושה אנשים ולהגדיר אותם כ“בית דין“, ויש שנהגו לכתוב בפני שני אנשים ולהגדיר אותם כ“עדים“ על כך שהחובות נמסרים לבית דין חשוב. טופס הפרוזבול של צהר עשוי על פי האפשרות השנייה, שהיא על דעת השו“ע וגם על דעת הרמ“א.
  • הפרוזבול מועיל רק לחובות שזמן פירעונם קודם לזמן כתיבת הפרוזבול. משום כך נהוג לכתוב את הפרוזבול סמוך לראש השנה.
  • לדעת רוב מוחלט של הפוסקים, ניתן למנות שליח לכתיבת הפרוזבול (שו“ת יביע אומר, חלק ב, חו“מ, סימן ה). הנוסח המוצע כאן הוא נוסח של שליחות; כך ניתן למנות שליח גם במועד מוקדם, והשליח יכתוב את הפרוזבול בערב ראש השנה גם על ההלוואות המאוחרות לזמן מינוי השליח.
  • השליח איננו יכול לעשות שליח אחר לעניין זה. לכן כל אדם צריך למלא בעצמו את טופס השליחות.
  • יש שנהגו, לאחר כתיבת הפרוזבול, להלוות סכום סמלי ולקיים בסכום זה מצוות שמיטת כספים. לאחר מינוי השליח לפרוזבול, ראוי אפוא להלוות הלוואה על דעת כך שהשליחות לא תחול עליה ולומר שזמן פירעונה יהיה לפני סוף שנת השמיטה. הלוואה זו תינתן לאדם הזקוק לה או לגבאי צדקה שיעביר אותה לנצרכים.
קרא עוד

שאלות ותשובות

בסוף השנה השביעית, שנת השמיטה, מצווה על כל אדם לעזוב ("לשמוט") את הכספים שאנשים אחרים חייבים לו ולא לתבוע אותם.

הרחבה

בפרשת ראה נאמר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (דברים טו, א–ב). הרמב"ם כתב שיש בדבר מצוות עשה, "שציוונו להשמיט כספים כלומר החובות כולם בשנת השמיטה", ומצוות לא תעשה – "שלא לתבוע המשאות בשנת השמיטה אבל יישמטו כולם יחדיו" (ספר המצוות, עשה קמא ולא תעשה רל). הראשונים והאחרונים דנו רבות בשאלה אם התורה עצמה מפקיעה את החובות או שמא היא מצַווה את האדם למחול על החובות בעצמו (ראו מנחת חינוך, מצווה תעז).

טעמה של המצווה, על פי הרמב"ם, הוא "חמלה על העבדים והעניים" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק לט); ואילו לדעת בעל ספר החינוך המצווה נועדה "ללמד נפשנו במדות המעולות מדת הנדיבות ועין טוב, ונקבע בלבבנו הבטחון הגדול בשם ברוך הוא" (ספר החינוך, מצווה תעז).

עוד יש להעיר כי מדברי הרא"ש אפשר להבין שהשמיטה משמטת את החובות כבר בתחילתה (ראו רא"ש, גיטין, פרק ד, סימנים יח–כ); אך להלכה פסקו הרמב"ם והשו"ע שהיא משמטת רק בסופה – דהיינו עם כניסת ראש השנה של השנה השמינית (ראו משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, ט, ד; שו"ע, חו"מ, סז, ל).

לפי רוב הדעות, מצוות שמיטת כספים קיימת בזמן הזה מדרבנן בלבד. בניגוד לשמיטת קרקעות, שמיטת כספים קיימת גם בחוץ לארץ.

הרחבה

בגמרא (גיטין לו ע"א) הובאו דברי רבי: "בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים; בזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים". בגמרא מבואר כי לדעת רבי, בזמן הזה אין היובל נוהג, ומשום כך גם שמיטת כספים אינה נוהגת מדאורייתא. אף שיש מן הראשונים שפסקו כנגד דברי רבי, ששמיטה גם בזמן הזה מן התורה (ספר העיטור, אות פ, פרוזבול), ומאידך גיסא יש מי שכתבו שאין שמיטת כספים נוהגת כלל (זוהי דעת הרז"ה הלוי, בעל המאור, שהובאה בספר התרומות, שער מה, סימן ד) – למעשה פסקו השו"ע והרמ"א ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה מדרבנן (ראו שו"ע ורמ"א, חו"מ, סז, א).

בגמרא במסכת קידושין (לח ע"ב) מבואר כי שמיטת כספים נוהגת גם בחוץ לארץ, הן משום שהיא "חובת הגוף" (ולא "חובת קרקע"), הן משום שבפסוק נאמר "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (דברים טו, ב) וחז"ל למדו מכך לרבות שמיטת כספים גם בחו"ל.

רק חובות שמועד פירעונם חל לפני סוף שנת השמיטה נשמטים. כמו כן, נחלקו הדעות אם דין השמיטה תקף רק בחובות שנוצרו מהלוואה או גם בחובות שמקורם במכירה או בשכר עבודה. הפוסקים נחלקו גם אם החסכונות בבנק נשמטים. משום כך ראוי שכל אדם יכתוב פרוזבול בעבור כל חובותיו ויֵצא מכלל ספֵקות ומחלוקות.

הרחבה

בגמרא (מכות ג ע"ב) הובאה מחלוקת בשאלה אם שביעית משמטת הלוואה שמועד פירעונה חל רק לאחר שנת השמיטה ("המלווה את חבירו לעשר שנים"), ולמעשה כתבו רוב הראשונים שהלוואה כזו אינה נשמטת – וכן פסק השו"ע (ראו תוספות, מכות ג ע"ב, ד"ה איכא; משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, ט, ט; שו"ע, חו"מ, סז, י).

במשנה (שביעית י, א–ב) הובאו סוגים שונים של חובות שהשביעית אינה משמטת: הקפת החנות, שכר שכיר ועוד. הפוסקים נחלקו אם חובות מסוג זה מופקעים באופן מהותי מדיני שמיטה, משום שהם אינם "הלוואה", או שמא רק כאשר מועד פירעונם חל לאחר השמיטה אין הם נשמטים (עיינו בחזון עובדיה – פרוזבול, עמ' לה–לז ובשמיטת כספים כהלכתה, פרק ט).

בימינו, רוב החובות בעולם הם בין הבנקים ללקוחותיהם (בשני הכיוונים), והפוסקים התחבטו רבות אם דיני השמיטה חלים על כספים אלו. לכן לכתחילה ראוי שהן הבנקים הן לקוחותיהם יכתבו פרוזבול (ראו חזון עובדיה – פרוזבול, עמ' מד; שמיטת כספים כהלכתה, פרק י).

הלל הזקן ראה שהעשירים נמנעים מלהלוות לעניים בסמוך לשנת השמיטה, כדי שלא יפסידו את כספם, ומשום כך תיקן את כתיבת הפרוזבול, שגורם לכך שהחובות לא יישמטו.

הרחבה

התורה מצווה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים טו, ט). כבר בתורה מופיע אפוא החשש שמא העשירים יימנעו מלהלוות בסמוך לשמיטה, על מנת שלא יאבדו את כספם. חשש זה התממש בימי הלל: "ראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה… עמד והתקין פרוסבול" (גיטין לו ע"א).

משמעות המילה "פרוזבול" היא מסירה (ביוונית). המלווה מוסר לבית הדין את האחריות על החובות וכך הם לא נשמטים. טעם הדבר הוא שהתורה ציוותה רק על אנשים פרטיים לשמוט את החובות – ולא על מוסדות ציבוריים כגון בית הדין.

הרחבה

נוסח הפרוזבול מתואר במשנה (שביעית י, ד): "זהו גופו של פרוזבול: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי – שאגבנו כל זמן שארצה", והראשונים התחבטו בהבנת משמעותו.

במשנה (שם, ב) נאמר ש"המוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין". טעם הדבר: האיסור לגבות את החוב נאמר רק ביחס למלווה, ואילו כאן בית הדין הוא שגובה את החוב (עיינו משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, ט, טו). לדעת רוב הראשונים, תקנת הפרוזבול מבוססת על דין זה, ועניינה מסירה של החובות לבית הדין, אלא שאין צורך למסור את השטרות בפועל ודי בהודעה על כך שהאדם מוסר את חובותיו לידי בית הדין (חידושי הריטב"א, מכות ג ע"ב, ד"ה ובמוסר, וראו שמיטת כספים כהלכתה, פרק יב; הלכה ממקורה – שמיטה, עמ' 296 ואילך).

מותר למנות שליח לכתיבת פרוזבול לדעת רוב מוחלט של הפוסקים, וביניהם הרב עובדיה יוסף והרב יוסף שלום אלישיב. המינוי יכול להיעשות גם דרך הטלפון או האינטרנט, אך הוא צריך להיעשות על ידי בעל החובות עצמו – ולא על ידי אדם אחר שימנה שליח בעבורו.

הרחבה

בגמרא במסכת גיטין (כט ע"א, סו ע"ב ועוד) נאמר ש"מילי לא מימסרן לשליח". המפרשים התקשו להבין את כוונת הגמרא, אך הסבר הדברים באופן כללי הוא שאדם יכול למסור לשליח רק כוח ממשי לבצע מעשה מסוים, ולא את היכולת להעביר מסרים לאנשים אחרים (כגון לעשות שליח שיעשה שליח לכתיבת גט). יש מן הפוסקים שכתבו ששליחות ליצירת פרוזבול נחשבת כ"מילי" ולכן אין היא תקפה.

אך רוב מוחלט של הפוסקים דחו את הדברים מכמה טעמים: (א) כאשר המשימה המוטלת על השליח היא גמר המעשה, השליחות תקפה, ובפרוזבול עצם האמירה של השליח לבית הדין יוצרת את הפרוזבול; (ב) דין "מילי לא מימסרן" נאמר רק כששליח עושה שליח, ואילו על מסירת השליחות הראשונה אין כל הגבלה; (ג) דווקא שליחות של דיבור אינה תקפה, אך בפרוזבול אין צורך בדיבור עצמו אלא רק בגילוי דעת בפני בית הדין.

לאור טעמים אלו התירו כל פוסקי זמננו שימוש בשליח, ובכללם: הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר, חלק ב, חו"מ, סימן ה), הרב אליעזר וולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר, חלק ו, סימן יט), הרב שמואל וואזנר (שו"ת שבט הלוי, חלק ה, סימן ריג), הרב נתן גשטטנר ("בדין אם אפשר לעשות פרוזבול ע"י שליח", עם התורה, מהדורא ג, חוברת ט, תשנ"ד, עמ' כח–מג) והרב יוסף שלום אלישיב (דבריו הובאו בקובץ "שבות יצחק – בדיני פרוזבול", ירושלים תשס"ח, עמ' מ. להלן: שבות יצחק). עם זאת, הפוסקים כתבו שאין למנות שליח שימנה שליח לכתיבת פרוזבול, משום ששליחות כזו נחשבת לדעת פוסקים רבים כ"מילי" (ראו במקורות הנ"ל ובספר שמיטת כספים כהלכתה, עמ' עז).

מוטב שהאדם שכותבים בעבורו את הפרוזבול ידע על כך וימנה את הכותב לשליח, אך בשעת הדחק אפשר לכתוב פרוזבול גם בלי ידיעתו, והדבר מועיל לרוב הדעות.

הרחבה

האפשרות לכתוב פרוזבול בעבור אדם אחר ללא ידיעתו מבוססת על הכלל "זכין לאדם שלא בפניו" (משנה, עירובין ז, יא), כלומר אפשר לבצע בעבור אדם אחר פעולות שהן זכות בעבורו וודאי היה חָפץ בהן. בתוספתא (בבא בתרא יא, ז) הובאה מחלוקת תנאים בנוגע לפרוזבול: "[כותבים] פרוסבלין שלא מדעת שניהן, ורבי אומר: אומר אני שאין כותבין פרוסבול אלא מדעת המלוה". ה"אור זרוע" ביאר שלדעת רבי אין כותבים בלי דעת המלווה, שמא הוא רוצה לקיים את מצוות השמיטה (אור זרוע, עבודה זרה, סימן קכ). מדבריו עולה שכאשר ידוע שאדם אינו רוצה לקיים את המצווה (כגון שאינו שומר מצוות או שגילה דעתו שהיה רוצה לכתוב פרוזבול) אפשר לכתוב בעבורו גם לדעת רבי. כך נפסק בשו"ת שבט הלוי, בשו"ת נחלת אליהו בשם ה"חזון איש", ב"דרך אמונה", ב"חזון עובדיה", ב"נטעי גבריאל" ובספר שמיטת כספים כהלכתה (ראו שו"ת שבט הלוי, חלק ז, סימן ריח; שו"ת נחלת אליהו, עמ' שכו, אות קד; דרך אמונה, שמיטה, פרק ט, ס"ק צט; חזון עובדיה – פרוזבול, עמ' עה–עז; נטעי גבריאל, שמיטת כספים ופרוזבול, פרק לב, סעיף ו; שמיטת כספים כהלכתה, עמ' עו).

אומנם יש ממפרשי התוספתא (חסדי דוד, חזון יחזקאל) שכתבו שאין היא עוסקת בכתיבת פרוזבול בעבור אדם ללא ידיעתו, וכן הובא בשם הרב אלישיב – שאי אפשר לכתוב פרוזבול מדין "זכין" משום שלא כך הייתה צורת התקנה (שבות יצחק, עמ' מח), וכן הביא בעל "נטעי גבריאל" בשם ספר מעדני ארץ (נטעי גבריאל, שמיטת כספים ופרוזבול, פרק לב, הערה ח). אך כל הפוסקים הנזכרים חלקו על עמדה זו. יצוין עם זאת כי מדברי הפוסקים בעניין מינוי שליח לכתיבת פרוזבול עולה כי יש צורך במינוי ולא די בדין "זכין" (אולם בספר שמיטת כספים כהלכתה, עמ' עז, יישב זאת בכך שדווקא כאשר אדם מגלה דעתו למנות שליח אי אפשר לזכות בעבורו), ומשום כך יש לחשוש לכתחילה לשיטת הרב אלישיב ולדאוג לכך שייעשה מינוי כראוי.

הפרוזבול מתיר לגבות רק את החובות שהיו קיימים לפני מועד כתיבתו. משום כך, אדם שכתב פרוזבול ולאחר מכן הלווה כסף לחברו – צריך לכתוב פרוזבול חדש בעבור הלוואה זו. עם זאת, ראוי שלא להשאיר את הכתיבה לרגע האחרון, כדי שלא לשכוח.

הרחבה 

במשנה (שביעית י, ה) נאמר: "פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול". הפרוזבול מועיל אפוא לכל החובות שנוצרו לפני תאריך כתיבתו, ולכן אסור לכתוב בו תאריך מאוחר יותר – כדי שלא ייראה כאילו הוא כולל חובות נוספים. בדברי הפוסקים מבואר שגם אם כותבים בפירוש שהפרוזבול יועיל לחובות עתידיים, אין זה מועיל (ספר העיטור, אות פ, פרוזבול; בית הבחירה למאירי, גיטין לז ע"ב, ד"ה במשניות; חתם סופר – קובץ תשובות, סימן פו), אף שהרב שלמה זלמן אויערבך התלבט בעניין זה (שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן מז, אות ה). משום כך כתבו הפוסקים שאם המלווה כתב פרוזבול ולאחר מכן הלווה פעם נוספת עליו לכתוב פרוזבול חדש (שו"ת דבר אברהם, חלק א, סימן לב; בן איש חי, שנה א, פרשת כי תבוא, אות כו; חזון עובדיה – פרוזבול, עמ' עז). יש להדגיש שהלוואה שלא נקבע בפירוש מועד פירעונה היא לשלושים יום, ולכן אם ההלוואה נעשתה אחרי ר"ח אלול – המלווה אינו חייב לכתוב פרוזבול חדש (חזון עובדיה – פרוזבול, עמ' עז).

לאור האמור, יש שנהגו לכתוב את הפרוזבול רק בערב ראש השנה, אך כבר כתב בספר ראשית ביכורים: "יש לכל אחד ליזהר… ולהקדים כל אחד עצמו מחצי חודש אלול ואילך ולא ימתינו הכל עד ערב ר"ה כי לא יספיק הזמן לכל אחד" (חלק ב, סימן א).

כאשר ממנים את השליח בפירוש לכתוב פרוזבול גם על החובות שייווצרו לאחר מינויו, הפרוזבול תקף גם ביחס לחובות אלו. אף שמעט פוסקים התלבטו בשאלה זו, אין להתעכב משום כך במינוי השליח, והמבקשים להחמיר "ירעננו" את השליחות סמוך לראש השנה.

הרחבה

בתשובת "חתם סופר" נידון מקרה שבו אדם שלח מכתב לבית הדין ובו הוא מגלה את דעתו למסור להם את חובותיו (שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קיג). על כך כתב ה"חתם סופר" שבית הדין יכתוב בעבורו פרוזבול רק מן היום שבו כתב האדם את המכתב. מכאן למד הרב אלישיב שכאשר אדם ממנה שליח לכתוב בעבורו פרוזבול – נשמטים רק החובות הקודמים למינוי (שבות יצחק, עמ' מה).

אולם הרב וואזנר כתב שה"חתם סופר" דיבר דווקא על מי ששלח מכתב שבו הוא מבקש למסור את חובותיו לבית הדין, ואזי הוא מתייחס רק לחובותיו הקודמים; אך אם מפורש במכתב שהלה ממנה שליח לכתוב בעבורו פרוזבול – ברור שהפרוזבול חל על כל החובות הקודמים ליום הכתיבה (שו"ת שבט הלוי, חלק ה, סימן ריג). כיוצא בזה כתב הרב חיים נאה – שאם מפורש בכתב השליחות שהיא חלה גם על חובות עתידיים, השליחות תקפה, וכך הנהיג הרב נאה למעשה (קובץ יגדיל תורה, חוברת כה, טבת תשמ"ג, עמ' 78–79). גם הרב אלישיב הורה שאם השליחות נמסרת בכתב, היא יכולה לחול גם על העתיד; ונראה בפשטות ששליחות באינטרנט היא כשליחות בכתב לעניין זה – משום שהטופס קיים ועומד עד זמן כתיבת הפרוזבול. 

עוד יש להוסיף שלפי רוב השיטות אפשר לכתוב פרוזבול לאדם שחפץ בכך גם בלי מינוי שליחות כלל, וממילא ברור שהדבר אפשרי כשהאדם הביע את רצונו שיכתבו פרוזבול בעבורו.

מנהג נאה הוא להלוות מעט כסף לאחר כתיבת הפרוזבול (או להוציא חוב מסוים מכלל הפרוזבול) ולקיים בו מצוות שמיטת כספים. ראוי ונכון להלוות סכום זה לנזקקים ובכך ללכת בעקבות עקרונותיה הרוחניים והחברתיים של מצוות השמיטה.

הרחבה

ה"בן איש חי" כתב שהנהיג בבגדד להלוות סכום כסף מסוים לאחר כתיבת הפרוזבול כדי לקיים בו מצוות שמיטת כספים (ראו בן איש חי, שנה א, פרשת כי תבוא, סעיף כו). חשוב להבהיר בזמן ההלוואה שמועד פירעונה יהיה בתוך שנת השמיטה; אילולא כן, היא לא תישמט.

 כאשר אדם לא כתב פרוזבול, אסור לו לתבוע את החובות שנשמטו; אך ראוי שהלווה ישיב מרצונו את החוב ומותר לקבל ממנו – ובלבד שהמלווה יאמר "משמט אני" ויבהיר שהוא מקבל את הכסף כמתנה בלבד.

הרחבה

במשנה במסכת שביעית (י, ח–ט) נאמר: "המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו 'משמט אני'. אמר לו 'אף על פי כן' יקבל ממנו… המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו".

בירושלמי (שביעית י, ג) נאמר כי כאשר המלווה אומר "משמט אני", הוא יכול לעשות זאת "בשפה רפה והימין פשוטה לקבל"; דהיינו מותר לו לרמוז שהוא מעדיף לקבל בחזרה את חובו. לדעת רש"י, מותר אפילו לתלות את הלווה על עץ עד שיחזיר את החוב (רש"י, גיטין לז ע"ב, ד"ה עד); אך לדעת רוב הפוסקים הותרו רק רמיזות עדינות ועקיפות יותר (עיינו דרך אמונה, שמיטה, פרק ט, ס"ק קסה).

לכל חברה ומוסד יש חובות, של לקוחותיהם או של הבנקים, שעשויים להישמט בסוף שנת השמיטה – כגון פיקדונות בבנק, צ’קים שמועד פירעונם לפני סיום השמיטה, ועוד (ראו שו"ת יחוה דעת, חלק ד, סימן סד).
על כן, נכון שמנהל החברה או נציג מוסמך ימנה שליח לכתיבת פרוזבול (מומלץ למלא בטופס כתובת מייל שונה, על מנת לקבל אישור נפרד).

 

הפרוזבול נכתב ברגעים אלו

חג שמח ושנה טובה ומתוקה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp

עיצוב ופיתוח: